15 בפברואר 2015

למה את נופלת שוב ושוב לאותו המקום?

היא נכנסה אליי ומיד היה אפשר לראות שהיא נפלה שוב.

את קולטת?! היא אומרת














כן. אני עונה
ומעניין איך את עושה את זה, שבכל פעם שאת יוצאת לרחוב, 
את מועדת באותו המקום?
את מחפשת את המקום הזה ואז נופלת? 
מה קורה בדיוק?

והיא משיבה:
אני לא מחפשת את המקום. 
אני מגיעה לשם שוב ושוב. 

אני:
ומה? לא עולה בדעתך שהפעם 
לא תעברי באותו המקום?

היא:
עולה בדעתי ולמרות זאת זה קורה.

אני:
אוקיי - אז תארי לי בדיוק איך זה קורה, לפרטי פרטים.

היא:
אני יוצאת מהבית אחרי כל התארגנות הבוקר?!
בדרכי לעבודה?!
הרכב שלי חונה שם בדר״כ, כי זה המקום היחיד 
הקרוב ביותר לבית. 
זה מקום שאף אחד לא אוהב לחנות בו
ואני מסתדרת עם החניה הזו.
כזו אני. מסתדרת עם כל דבר. נמאס לי.
העיקר שיש לי איפה לחנות.

אני:
אז לאחר שנפלת כמה פעמים באותו המקום,
את מחליטה מתישהו להיזהר או לנהוג אחרת?
זה מסתובב לך בראש כשאת יוצאת מהבית לקראת הרכב?

היא:
אני הולכת לרכב ואומרת לעצמי בדרך אליו:
רק שלא אפול שוב, הפעם אני לא אפול, אני לא רוצה ליפול...

אני:
ועכשיו כשאת מספרת לי את זה - מה את מרגישה?

היא:
תסכול, כעס. אני לא אוהבת את זה.
אני מיואשת כבר. 
מה לא עשיתי בכדי שלא אפול שוב ושוב?

אני:
טוב. זה כנראה ישמע לך מוזר ובכל זאת אני מציעה לך כך:

רגע לפני שאת יוצאת מהבית,
את יושבת 3 דקות,
לוקחת נשימה ורושמת בכתב ידך על דף,
או מחברת שתשמרי לך לעשייה הזו, 
או סתם פתק...

היא:
רושמת? מה רושמת?

אני:
כן. את רושמת את מה שאומר לך לרשום.
את מסכימה לזרום עם משהו שהוא מחוץ 
להתנהגות האוטומטית שלך?

היא:
טוב...?! חשבתי שתעשי לי איזה קסם...

















אני:
את תחליטי מאוחר יותר אם זה קסם. אוקיי? 
בואי תזרמי איתי לרגע.

היא:
אוקיי. מה שתגידי. היא מסננת בין שיניה קצת באכזבה.
מסתכלת עליי ומוסיפה: מה את מחייכת?
(חייכתי לעצמי. אני יודעת בדיוק מה קורה כשעובדים עם כוחות המשיכה :) ).

תתחילי עכשיו, הנ לך דף ועט... הנה.

היא:
נו. מה לרשום? 

אני:
כן. רצית קסם - נכון?
קרה לך פעם משהו שהאמנת שיעבוד לך ולא עבד לך?
משהו שעשית בכדי לקבל תוצאה מסויימת, עם הילדים..

ברור - היא מייד עונה

אני ממשיכה:
קרה לך משהו שהיית בטוחה שלא יעבוד לך והוא כן עבד לך?
עצה מחברה שנראתה לך לא הגיונית ובייאושך השתמשת בה?

כן - היא ענתה.

אני:
אוקיי. אז רשמי
אני אוהבת להיכנס לרכב שלי בבוקר 
ולהגיע לעבודה בנעימות.

היא:
אבל אני לא.... היא מוחה :)

אני:
אוקיי - אז את לא אוהבת לצאת לעבודה שלך?

היא:
לא. אני לא אוהבת את העבודה שלי.

אני:
אוקיי - אז רשמי לך
אני אוהבת לעבוד בעבודה ש..... תמשיכי את המשפט.

היא:
אני לא אוהבת לעבוד. אני לא רוצה לעבוד.
מגיל 16 אני עובדת. 
נמאס לי לעבוד ולשלם את כל מה שאני מרוויחה 
לים של ביטוחים ודלק.

מה זה קשור אבל? למה מי אוהב את העבודה שלו?
כולם עובדים במה שהתחילו פעם ונתקעו בו. מה? לא?

אני:
אולי. בכל מקרה עכשיו אנחנו אתך ולא עם כולם. נכון?

בואי נמשיך - אמרי לי מה כן היית רוצה לעשות.

היא:
מה הייתי רוצה?
עבודה שלא כל הכסף שלה הולך למשהו שלא עוזר לי בכלום.

אני:
זה מה שאת לא רוצה - נסי שוב - מה את כן רוצה?

היא:
אני לא יודעת איזו עבודה. אין לי מקצוע אחר.
כל מה שאני רוצה זה שכל הכסף שאני עובדת בשבילו
לא ילך לביטוח לאוטו ולדלק
בשביל להגיע לעבודה 
שלא מכניסה לי מספיק כסף
ובכלל אני לא אוהבת אותה.
היא משעממת אותי.

אני:
אוקיי - בואי נתרכז שוב.
מה את כן רוצה לעשות.

היא:
מה אני רוצה לעשות? 
לא יודעת.


















אני:
לאט לך. בוודאי חשבת על כמה דברים 
במשך החיים שלך. נכון?

היא:
טוב. אני אוהבת לעצב בתים
אבל זה לא המקצוע שלי. 
אני טובה בזה אבל אף פעם לא למדתי את זה.

אני:
ואם מישהי היתה אומרת לך
שהיא אוהבת את העיצוב שלך,
היית מוכנה לעצב לה את הבית?
או שתאמרי לה שלא למדת את זה 
ולכן לא תעשי את זה?


היא:
מה? לעבוד ככה סתם בלי לקבל כסף?
כי לא למדתי את זה. 
אין לי תעודה.

אני:
ואם היא תשלם לך? תסכימי?

היא:
מי תרצה בלי תעודה?
אני אסכים. בטח שאסכים - הלוואי.
אבל איך אעשה את זה? 
מי בכלל תבקש ממני?!

אני:
אז בואי נעשה עוד צעד הלאה.

כתבי כך:
אני אוהבת לעצב בתים.
אני מאוד אוהבת לעצב בתים.
אני אוהבת את המחשבה שאני עסוקה בזה בכל יום,
עבורי ועבור אנשים אחרים.

אני אוהבת את המחשבה שאני 
מעצבת בתים לאנשים,
בתשלום מלא ובשפע.

היא כותבת ומחייכת מפה לאוזן.

את בסדר? אני שואלת

היא:
כן. כן, תמשיכי... :)
זורמת אתך

אני:
כתבי גם
אני פתוחה לאפשרות שאעשה את זה במשרה מלאה.
אני פתוחה לאפשרות שזה יהיה המקצוע שלי.
אני פתוחה לאפשרות  שאני מרוויחה מזה כסף בשפע.

אגב - איך את מרגישה כשאת כותבת את זה?

היא:
את לא רואה את החיוך שלי? ברור שזה חלום.

אני:
יופי - בואי נמשיך. כתבי

אני אוהבת את המחשבה שמשהו טוב קורה בחיי
והוא לוקח אותי למימוש הרצון שלי.

אני אוהבת את המחשבה שאני עוסקת
במה שאני אוהבת ומתפרנסת ממה שאני אוהבת.

אני אוהבת לעצב.
אני אוהבת יופי ואסטטיקה.
אני אוהבת לעשות אנשים מרוצים מהבית שלהם.
עשיתי זאת מיליון פעם עם חברות.
תמיד האנשים שעשיתי את זה בשבילם,
ככה בשביל הכייף, 
היו מרוצים מאוד ותמיד אמרו לי שזה תפור עליי.
גם אני חושבת ומרגישה שזה תפור עליי.

אני נהנית לקום בבוקר,כל בוקר
ולתכנן את העיצוב הבא 
למי שרוצה ממני את העיצוב שלי.

אני פתוחה לאפשרות שאלמד 
את כל מה שאני אוהבת במשך הזמן.

אני מתרגשת למחשבה שאני עושה עבודה מצוינת
ואנשים אוהבים את העיצוב שלי....

וכך המשכנו למשך כמעט 20 דקות.

אני:
זהו. סיימנו להיום.

היא:
אוקיי. נו? מה עכשיו?

אני:
עכשיו נשאר לך רק דבר אחד לעשות. 
רוצה לדעת מה?

היא:
נו. ברור. רק אל תטילי עליי איזו משימה, למה אין לי זמן.

אני:
אוקיי - תוספי עכשיו לרשימה את הדבר הבא:
אני אוהבת שיש לי זמן לעשות את כל מה שמקדם אותי
לאושר ולסיפוק שלי 
ומקדם אותי לחיים הטובים שאני מבקשת לעצמי 
ולמשפחתי.

היא:
טוב - לא אומרת עוד כלום. הבנתי.

אני:
אוקיי. אז את שואלת מה את צריכה לעשות לאחר שתצאי מכאן?














הנה התשובה:
כל בוקר - לפני שאת יוצאת מהמיטה. שתי דקות (או יותר, כדאי כמה שאפשר, כל זמן שזה מהנה אותך) - את רושמת מה את אוהבת ברוח של הדברים כאן או שתעתיקי בכל בוקר את אותו הדבר, את אותם המשפטים שעושים לך טוב. אני בטוחה שתמצאי על הדך עוד דברים שאת אוהבת בתחום הזה של עיסוק מקצועי בחייך.

אני:
את אוהבת להרוויח כסף? 

היא: כןןןן

אני:
את אוהבת את המחשבה שאת מתעוררת בבוקר עם חיוך לקראת פרויקט עיצוב חדש? בתשלום?

היא:
כןןןן ועוד איך. הלוואי

אני:
את אוהבת להתעורר לסמס שכתוב בו:
אין לך מושג כמה השפעת על חיי.
הבית שלי מרגיע אותי וזה יצר שינוי גם בין כולנו בבית.
כולנו נהנים מהאוירה החדשה.
זה טיפול נפשי - זה לא עיצוב.
תודה לך על הבית המושלם שעיצבת לי?

היא:
וואי וואי וואי.
כן כן כן כן כן כן כן רגע - ואת מאמינה שזה יקרה? את בטוחה?

אני מחייכת.
אני יודעת מה הולך לקרות, בערך.
כלומר אני לא יודעת איך - וכן אני יודעת שזה יקרה. 
פשוט.

הפגישה בשבוע לאחר מכן:
דפיקות בדלת הקליניקה ופתיחת הדלת לפני שעניתי.

החיוך שלה מרוח מפה לאוזן - מה? אני שואלת?

היא:
די. זה לא יכול להיות קשור.
אני חושבת שדיברת עם גיסתי. 
את מכירה אותה?

אני:
לא יקירה. אני לא מכירה את גיסתך. למה?

היא:
תקשיבי - קודם כל כל השבוע עבר בשלום לגמרי עם הנפילות.















אני:
יפה. נפלא. איך זה קרה? ספרי לי :)

היא:
תקשיבי - זה הזוי. גם לא נפלתי בכלל.
כאילו שכחתי מזה.

וגם
גיסתי מתקשרת אליי ואומרת לי - תקשיבי,
אני חייבת חייבת את העזרה שלך.

את מכירה את הבית שלנו ואם אני לא עושה משהו
עם הבלאגן שיש לי בעיניים,
מהקירות שצבועים כמו לפני 20 שנה, 
אני אצא מדעתי.

מה דעתך לעצב לנו את הבית שיאיר לי קצת בעיניים?
לא בא לי ללכת למישהו שאני לא מכירה.

אני ממש אוהבת את הטאצ' שלך. מתאים לך? 

תקשיביייי - היא אומרת. 
אני שואלת את גיסתי:
מה? שולמית מכירה אותך? היא דברה איתך?

את צוחקת עליי?! מאיפה הבאת את זה?

וגיסתי אומרת לי - לא. מי זו שולמית בכלל?
אחיך ואני דיברנו וחשבנו שאת הכי מתאימה לנו לעשות את השיפצור הזה לבית שלנו.
את מכירה אותנו, את יודעת מה אנחנו צריכים ואוהבים
ומימלא כל פעם את באה ונוגעת במשהו
ואנחנו אחרי כן מודים לך עד השמיים.

אז חשבנו - למה שלא נעשה כבר את זה כמו שצריך?
כמובן בתשלום  - כי בלי תשלום תשכחי מזה. 
לא נסכים.

היא:
אמאאאא, אני לא מאמינה. שאלתי אותה שוב.
את בטוחה שלא דיברת עם שולמית?

מי זו שולמית? מה נהיה לך? לא דיברתי עם אף אחד - רק עם אחיך.

היא:
טוב עזבי, לא חשוב. אמרתי לה
וקודם כל אני מסכימה
וחוץ מזה אני לא יודעת כמה לוקחים על זה.
ביררת במקרה? 
ברור שאעשה לכם הנחה. 
אחי וגיסתי. מה? לא?

גיסתה:
טוב - אני אגיד לך כבר מה חשבנו - 3,500 ש״ח
על העיצוב ועל שתלווי אותנו בלסדר ולקנות וכל זה.

היא:
אמאאאא. את רצינית? (כי אני חושבת לעצמי - זו המשכורת החודשית שלי)

גיסתה:
כן. רק כך אנחנו מוכנים. 
זה לא הרבה - אני יודעת,
אבל זה מה יש לנו.

היא:
טוב. סבבה. בטח נשמה. ברור.
אז נדבר בהמשך. 
כבר אחשוב על כיוון. אחלה. 
תודה תודה ודש לאחי...
ואת רצינית שלא דברת עם שולמית. נכון?

גיסתה:
מי זו שולמית???? 

היא:
לא חשוב לא חשוב. סתם סקרנות.
אספר לך בהזדמנות.


אני:
וואוו - זה מה שקרה השבוע? 
אין נפילות ויש עבודת עיצוב?

אז אני מנחשת שרשמת כל יום מה שביקשתי ממך.

היא:
מיד הוציאה את המחברת שלה וסיפרה לי -
כל בוקר וכל לילה אני רושמת
וזה כזה כייף שלפעמים אני מחכה להוסיף משהו
שחשבתי עליו כל היום
ואז אני באה הביתה ומיד מוסיפה.

קודם כל זה כייף אדיר לרשום את כל מה שאוהבים.

חוץ מזה אחרי איזה שלשה ימים,
החלטתי לקחת את המחברת איתי בתיק
ואז כשאני חושבת על משהו שאני אוהבת... 
אגב - כל פעם שהרגשתי שנמאס לי לעשות משהו בעבודה,
מיד שאלתי אותי - טוב - מה את רוצה?

זה אדיר השאלה הזו.

בקיצור, רשמתי יותר מבוקר וערב
ועד עכשיו אני לא יכולה להאמין 
שלא דיברת עם גיסתי או אחי.
זה לא הגיוני.

אז מה עכשיו? 
שאעזוב את העבודה שלי? 
לא יכולה כל כך מהר.

אני:
רגע רגע. הכל טוב ויפה  - חכי שנייה. 

מה יקרה אם תעזבי את העבודה שלך מבחינת הכסף?
לא יהיה לנו לדלק שלי ולביטוח לרכב. 
המשכורת שלי רק כיסתה את זה.

אני:
אוקיי. ומה יקרה אם תמשיכי לעבוד בעבודה שלך
ועם הזמן תחליטי אם לעזוב או לא?
בואי נראה לאן זה מתפתח. 
מה את אומרת?

היא:
וואי. ברור. בגלל זה אני אוהבת לחשוב בשניים.
לפעמים אני נכנסת לסרט ולא חושבת בהיגיון.

טוב. אז מה עושים היום? 
אני לא רוצה שזה יברח לי. 
אפשר לעשות משהו לחזק את זה?
כי אם היא תתחרט?

אני:
בטח. יופי - אז תוציאי את המחברת שלך
ותרשמי:
אני...

היא: רגע רגע אני יודעת :)
ממש נדלקתי על זה. זה כזה קל. 
מי היה מאמין.

ואז היא רושמת:
אני אוהבת את המחשבה שעבודת עיצוב הבתים שלי
מתמשכת ונעשית לעיסוק היומיומי שלי.
אני אוהבת לעצב ב...












אני:
מ צ ו י ן. תמשיכי ותקריאי לי בסוף. טוב?


בסוף הפגישה היינו
שני פרצופים מחייכם בחדר אחד, מפה לאוזן. 
מה יותר טוב מזה?

רשמתי לעצמי:
תודה על הכוחות שחוקי המשיכה מביאים אתם.
תודה על הצלחה במפגש עם...
תודה על הזכות שיש לי ללוות אנשים,
שנעזרים בידע של כוחות המשיכה
ועושים צעדים גדולים לקראת הטוב שבחייהם.
אני אוהבת לראות אנשים שעושים את הצעדים
לקראת החיים שהם רוצים לחיות
ובקלות ובפשטות ובאהבה.
תודה על...
אני אוהבת ש...
תודה על...
אני אוהבת ש...

באהבה
מפגשים מסוג אחר עם שולמית לב ארי.
חוק המשיכה  - אומנות יצירת המציאות הרצויה :)

לקבלת תכנים ישירות לתיבת הדוא״ל שלכם
מלאו את הפרטים כאן


דואר אלקטרוני *
שם *
טלפון נייד